Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari

בוונציה של התעלות והגשרים ניצבת בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי, הכנסייה הגדולה בעיר. רבים מכירים אותה בפשטות בשם הפרארי, והעיר מסרה את הקרקע לנזירים הפרנציסקנים במאה השלוש עשרה. הקמתה נמשכה יותר ממאה שנה, ובמהלכה הוסט כיוון הבנייה כך שהחזית פונה אל הכיכר ואל התעלה. מבחוץ נשאר המבנה צנוע, מרופד לבנים אדומות כמקובל בכנסיות פרנציסקניות. מגדל הפעמונים שלצידו, לעומת זאת, הוא השני בגובהו בוונציה אחרי מגדל סן מרקו.

בפנים ממתין לכם חלל גותי ונציאני בצורת צלב לטיני: קמרונות צלעות גבוהים, רצפת שיש ואבן איסטריה, וקפלות משני צדדי הספינה הראשית. כיפה מרכזית אין כאן, והקמרונות יוצרים לבדם את תחושת המרווח העצומה. מחיצת המקהלה מסוף המאה החמש עשרה הפרידה בין הנזירים לקהל המתפללים. עיצובה משלב גותיקה עם קווים קלאסיים, והיא היחידה מסוגה שנותרה בכנסייה ונציאנית. על המזבח הראשי מתנשאת עליית מרים השמיימה של טיציאן, הנושא שאליו הוקדש הבניין כולו. בקפלה צדדית ממתינה מדונת פזארו שלו, ודונטלו הותיר פסל, יצירתו המתועדת הראשונה בוונציה. בין האמנים הנוספים המיוצגים בכנסייה: פאולו ונציאנו, אלוויזה ויוואריני ופלמה איל ג'ובאנה. הכנסייה מלאה קברים ומונומנטים של דוג'ים, של טיציאן עצמו ושל המלחין קלאודיו מונטוורדי.

הפרנציסקנים גורשו מכאן במאה התשע עשרה, ושבו בראשית המאה העשרים. מגדל הפעמונים עמד במבחן משלו כשסדקים הופיעו בו בעקבות התמוטטות מגדל סן מרקו. הוא יוצב בכבלי פלדה ובמלט שהוזרק אל הקרקע, ובינו לבין הבניין נוצר מפרק מבני. גם הצליל שייך לסיפור: עוגב מוזכר במקום כבר בשנת 1483. על העוגבים שניצבו זה מול זה בקירות המקהלה ניגנו, בין השאר, ג'ירולמו דירוטה וג'ובאני פיקי. והמונומנט לאנטוניו קנובה שומר לעצמו פרט קטן: רק ליבו של הפסל נטמן כאן.