Giro

בעיר וסטמינסטר שבלונדון נפתח סיפורו של הג'ירו ד'איטליה, אחד משלושת המרוצים הגדולים של רכיבת הכביש המקצוענית. שני האחרים הם הטור דה פראנס והוואלטה של ספרד. כל אחד מהשלושה נמשך שלושה שבועות ומזנק עם כמאתיים רוכבים. בכל יום, למעט שני ימי מנוחה, עוברים הרוכבים יותר ממאה ושישים קילומטרים בכארבע שעות. זה אומר בפועל ספרינט כמעט רציף, שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע.

המסלול עולה ויורד בהרים, נמתח על שטחים שטוחים ארוכים וחושף את הרוכבים לכל תנאי מזג אוויר. ברוב הדרך מתקדמת הדבוקה הגדולה כגוף אחד, ושם טעות בודדת מפילה רוכבים רבים במהירות של ארבעים קילומטר בשעה. גם התקנון קשוח: מי שמסיים יום נתון יותר מחצי שעה אחרי הראשון, שב הביתה. ועל המסלול עובדים יחד שמונה רוכבים לכל קבוצה, בדרך כלל למען המוביל שלהם. מאחור נוסע רכב הקבוצה, ובו אנשים שמייעצים, מנתחים נתונים, מבצעים תיקונים ומחלקים בקבוקי מים. חלק גדול מהטקטיקה סובב סביב התנגדות האוויר, ולכן הרוכבים מחלקים את המאמץ ביניהם בקפידה. מערכת הניקוד מתפצלת בין הרבה הישגים: כל יום הוא מרוץ שלם, והראשון בפס הסיום זוכה בקטע. הדירוג הכללי מחבר את הזמנים המצטברים, והניצחון בו אחרי שלושה שבועות הוא השאיפה הגדולה. ואפילו יום אחד בודד בראש הדירוג נחשב להישג של ממש. נקודות מחכות למהירים בספרינטים ובטיפוסים, ופרס יומי שמור לרוכב התוקפני של היום. ורוכבים אחרים מוותרים מראש על פרסים, כי התפקיד שלהם הוא דווקא להביא את המוביל שלהם לניצחון.

אפילו שני ימי המנוחה לאורך שלושת השבועות אינם מנוחה מלאה: הרוכבים יוצאים לרכיבה קלה כדי לשמור על הרגליים. צוותי התמיכה עוקבים אחרי תזונה, שתייה ושינה, ודואגים שהרוכבים יגיעו לכל קטע במיטבם. עצם הבחירה לרכוב בג'ירו מציבה רוכב כבר בין טובי הכביש בעולם, והשלמת שלושת השבועות היא הישג בפני עצמו.